00:00את היועצת פגשתי לפני איזה חמש-ש שנים בגן העיר.
00:04במקרה?
00:04במקרה, פתאום ראיתי אותה.
00:06ואז היא הגיעה אליי ואמרה, איזה יופי, איזה יופי, תראה.
00:09אז אני הייתי עם פרצוף כועס כזה, ואמרתי לה,
00:14אז אמרתי, זה הרגע שאני צריך להחזיר לה, להכניס לה.
00:17ואמרתי לה, כל הדבר הזה ש...
00:21שהיום אני במקום שאני מרגיש נוח ונעים ומאושר, אני מרגיש במקום שלי,
00:26אין לך שום קשר לזה.
00:27את אמללת אותי, והכנסתי לה כאילו...
00:30אמרת לה, אמללת אותי?
00:31אמרתי לה, אמללת אותי, עשיתי ילד עצוב, ופה ושם.
00:36היא ניסתה להתחמק מזה ולהפיל את כל ההשמעה לאבא שלי,
00:40שבעצם זה הוא, וזה בקיצור, אני לא מאמין לה.
00:42הרסת לת היום, הרגת לת השבוע.
00:45ואני כל כך מאושר שעשיתי את זה.
00:48זהו, בוא נסגור את הסיפור של היועצת.
00:51וואי, זה כזה סיפור.
00:55היא פילה את זה על האבא שלך, אבל שחקן תיאטרון היום, גם אתה סיפר אותה לי,
01:00בעצם מבלה את רוב השעות בוון.
01:03אתה מתחרפן שם בוון.
01:05הייתה תקופה שכן.
01:07היום אני השלמתי, קודם כל, הבנתי שהמקצוע שלי זה אמצעי לקיים את המשפחה שלי,
01:13לקח לי שנים להבין.
01:16שבעצם...
01:16זה לא בשביל הכיף רק.
01:18זה לא בשביל הכיף ואני גם צריך להתפרנס.
01:20אז זה נחמד מאוד שאתה עושה חמש-שצגות בחודש, אבל מביא גורש וחצי,
01:26ואם זה אתה לא שולח את הילדים למקולת.
01:30וכן, הייתה לי תקופה של התנגדות לצאת כל כך הרבה ולעבוד ולעמוד על הבמה,
01:37אבל אחרי תקופה שהבנתי שהייתי הרבה גם בבית ולא עבדתי.
01:43כן.
01:44ויצאתי פעם במעט מאוד יצאתי לעבוד.
01:48וזה ילחיץ אותך?
01:50גם ילחיץ אותי מהמקום של הבנק, כאילו, בוא נודע שבאוני אין רומנטיקה ואין כלום.
01:57כן.
01:59ואפרופו בנק, אז לפני כמה שנים שאלו אותי, ניתיים ראו אותי מה ההשראה שלי.
02:06אז אמרתי, רון מהבנק.
02:08אז אמרו לי, מה זאת אומרת, רון מהבנק?
02:10אמרתי, רון מהבנק.
02:12כל פעם כשומרים טלפון ואומר לי, דובה, אתה חצית את המסגרת.
02:16אז כל פעם שהכרטיס השראה שלי נבלה או סגרו לי את החשבון בנק או ידעתי שאני בעצם צריך לצאת לעבוד.
02:23אז היום אני משלמתי עם זה.
02:25עם פעם הייתי בהתנגדות.
02:27כן.
02:28כי חשבתי שאני מסוגל לצאת.
02:32אתה יודע, היה חמישי הקמרית.
02:34כן, אבל יש לי גם מה, אתה יודע, שאני אומן, שאני לא בעל מלאכה, שאני יכול פעם אחת בכמה זמן
02:42להביא את עצמי למקום שאני צריכה להביא.
02:45ובקיצור.
02:46לכן עושה פרסומות?
02:47בקיצור, הייתי... אני סתם צובע את זה.
02:50לא.
02:51הייתי עצלן, הייתי עצלן.
02:52הייתי עצלן.
02:55ואמרתי, היום אני עובד, אני שמח שאני עובד, אני רץ עם שם פרטי.
02:59כל פעם כשאני נכנס לבן ונוסע ועולה איזושהי מחשבה על איזה כיתור או משהו, אני אומר דובה לתסתום את הפה,
03:08תחשוב על התקופה ההיא, גם בבן, גם בזה, וגם, תשמע, שחקן צריך להיות על הבמה, כן.
03:13אבל הפרסומות זה חלק מהסיפור של הפרנסה?
03:17הפרסומות זה מתנות שאתה מקבל תוך כדי.
03:25דובה למה חמישייה היה מסתכל על דובה להיום שמכלחב בפרסומות, היה כועס.
03:30היה מורזב.
03:30נכון, אבל דובה למאז זה דובה למה בלי שקל על התחת, חי בדירת חדב וחצי עם מזרון, אוכל חצי מנף
03:39על אפל, מנתקים לו את החשמל, את המים, את הזה.
03:42והיום, כן, אני כאילו, אתה יודע, אני כן, כן, כסף זה משהו שבו באמת, אני זקוק לו עכשיו, לא רק
03:49אני זקוק לו, אבל זה לא כזה פשוט להתפרנס, זה קשה, זה מורכב.
03:58ומכמונו יודע ש, תשמע, אני לא, אין לי גם כסף, אני חי, רוצה להגיד סבבה, אבל גם אני חי שרדות
04:09עם תקופות, בוא נגיד ש,
04:11כל כמה שנים אני מתפלל שעבור איזה קמפיין קטן שאני אצליח לסגור את המינוס ובן.
04:18אתה מתפלל לקמפיין, אפלוס אומט.
04:20כן, כן, כן, כישותים אותנו, כישותים אותנו במסים, במסך נסה, במאם, בחינוך, בבריאות, ואני מודה, תשמע, אני לא בית בחינות
04:32עכשיו.
04:32לא, אבל אני יודע שאני כל הזמן גם מאשים אותי, הייתה כבר שישמתי אותי, שאמרתי שאני, שלא התבגרתי, שאני אינפנטיל,
04:44שאני מתנהג כמו, כמו בן אדם, כמו ילד שמסתובב בחנות גדולה של המתחקים, ואומר, תרשום לי, תרשום לי, תרשום לי,
05:02חשבון, עושה חשבון, ולפעמים גם, כרגע, חשבון בנק שלי, במינוס.
05:09במינוס?
05:09כן, במינוס, כן.
05:11יש קמפיין עכשיו, אתה מוגעת...
05:13יש קמפיין, אבל חצי מהקמפיין הולך למסך נסה, טיפה ללמם, טיפה לביטוח לאומי, טיפה ללבור שהיה לפני,
05:22בוא נגיד, בוא נגיד, תקופה, אני לא יחידי, אבל אני מעמד בעיניים גבוה, ואיך ההישרדות.
05:35איך זה? כי המקום הזה, חרה בלבן. חרה בלבן.
05:40לא סתם יצא לך תדמיד של מתלונן קוטר אחד, אבל עם השנים גם...
05:45אני מתלונן? עם השנים...
05:46הפכת גם לזה שמייצג את העם, להדפוק, הלוזר, שמייצג את הקול של האזרח הקטן.
05:51לא לוזר, קרנור זה לוזר, ראו שאומר את מה שכולם מתביישים להגיד.
05:56אתה יודע מה? בוא נגיד שזה הלכה הבושה, הלכה הבושה, ואנשים יצאו להרחובות, ואמרו, אין לי, וקשה לי.
06:05תשמע, למה אנחנו צריכים לחיות כש... אתה כל הזמן מסתובב סביב הזדנות של עצמך, למה אנחנו צריכים לחיות בתחושה של,
06:13אתה יודע...
06:13מה עכשיו?
06:15להחזיק את הראש מעל החרה. למה? כי למה? כי מה?
06:21כי יש פה משהו מעוות ולא בסדר, ועובדים עלינו ומשקרים אותנו, ומחלקים תאוגה לא נכון.
06:29מה הדבר האחד עכשיו שמשגע אותך?
06:30מה שמשגע אותי זה שעזוב אותי מחרדים שיצאו... אל תעשו צבא.
06:36צאו לעבוד. צאו לעבוד, והמונופולים הגדולים.
06:39המונופולים הגדולים, כל המונופולים, אתה יודע, אלה שיש כמה משפחות שהם, אתה יודע, מסודרות לעצמם, ואין שום תחרות באמת אמיתית,
06:50אין שום כלום.
06:51אז הם בלבירים לנו את המוח, ומה ללביר לנו את המם, ואת המסך נוסף, וזה, ואנחנו כולים את החרה הזה,
06:57כמו כל דבר.
06:58אתה מרגיש שיש מספיק סטירה בטלוויזיה? נגיד, בארץ נהדרת, כשהיית, הרגשת שהיא לא מספיק נשחה, שהיא לא מספיק באתה.
07:06אתה עדיין מרגיש את זה?
07:07אני לא אמרתי דבר כזה.
07:10לא אמרת.
07:11לא מספיק סטירית.
07:14תשמע, ארץ נהדרת מדי פעם עושה את העבודה, אבל היא באמת, כדי לבלוע את המקומות הקיצוניים,
07:26אז היא נותנת פעם תקים, ואז היא מביאה סטירה.
07:29אז כל כך אוהבים אותה, שכשהיא מביאה סטירה, אז מוכנים לקבל את הסטירה, ובסדר, אבל היא גם תוזר.
07:38לא מספיק בועט, אתה אומר.
07:40עד איון.
07:40תשמע, היא תוכנית, תוכנית טובה, טובה מאוד, תוכנית יותר בידוע מסטירה, וזה עלה כיפה.
07:47אתה בחרת לעזוב אותה, אחר כמה ענות? החלטת שאתה לא רוצה יותר.
07:51תשמע, זה לא בחרתי, זה היה הדדי, הבנתי שאני כמו שחקן כדורגל, שאני לא מכניס, אתה יודע,
08:00זו תחושה שלי, זו את החוויה שלי.
08:02שמה?
08:02שהייתה, שאני לא מביא גולים, לא מביא גולים לחיבורים, לא מצליח להביא אותי למקום שאני רוצה, או שואף, או מייחל,
08:12או מפנטז.
08:13והרגשתי שאני טיפה, אתה יודע, מדשדש, וטיפה, ודברים התחילו לעבוד נגדי, הרגשתי שזה מין חרב פיפיות.
08:23הייתי בעצם דרת, ושמחתי, ואהבתי, ונהניתי, ועשיתי דברים שאני אוהב.
08:28באיזשהו שלב, הבנתי שמציתי את המקום הזה, ואמרתי, אוקיי, הנחמד, הנעים, אבל תמיד יש את הרגע הזה שאתה צריך לקום
08:36ולהגיד, אוקיי,
08:38הוצאת את המקסימום במקום הזה.
08:41החששות, אבל לא לעבוד, בעצם חלו עוד פעם.
08:44ברור.
08:45עדיין, אתה אומר.
08:46טוב, אם לא אצלי, אז אצלי מי כן.
08:49חצית את גיל ה-50, נובלה.
08:52אוי, נו, באמת.
08:54אבל עכשיו אתה מאושר, לא? זה הגיל שאתה הכי מאושר בו?
08:59זה הגיל ש... לא יודע, זה הגיל שאני מרגיש טיפה...
09:04כן, אני שמח ש...
09:08המוות לא יושב לך פה על הקצה, ואתה מדבר עם נטה על פסטיבל ההלוויה אחרי.
09:16אה, לא, זה בדיחה של לפני, של לפני.
09:19כאילו, אמרתי, תקשיבי נטה.
09:22כשאני אגיע לה... כשאני לא יהיה פה, תסי הכי בגדול שאתה יכולה.
09:29תסי בגדול.
09:30אמר לי, מה הגדול?
09:30אמרתי לה, בגדול, בגדול, אתה יודע, הארון פה ושם וזה וזה.
09:37אבל קוזמן, תספרי לכולם, הוא השאיר איזה מכתב, הוא רצה צנוע, הוא רצה צנוע, הוא לא רצה פסטיבלים, אבל אתה
09:44תעשי הכי גדול שאפשר, תעשי פסטיבל, כמה שזה, אתה יכולה למשוך את זה, תמשכי את זה, בערוץ אחד, בשתיים, בדיינים,
09:51בפו, וקוזמן, תגידי, הוא רצה קטן, הוא רוצה צנוע, אבל את מרגישה שאת חייבת לעשות לי.
09:56כי הוא היה כזה, הוא היה, הוא מגיע לו.
09:59הוא היה צנוע.
10:00הוא היה צנוע, אבל את עשה הכי גדול שאפשר.
10:03כל מה תגידי שהוא רצה קטן וצנוע, הוא נורא כועס ואת חייבת, אבל את, את חייבת.
10:10דוב על הכייף שבאת.
Comments